הפוליטיקה של הטרור: כוח, אהדה והחלה סלקטיבית של החוק

מעטות המילים בשיח הפוליטי המודרני הנושאות משקל רב יותר — או עמימות רבה יותר — מאשר “טרור”. היא בבת אחת גינוי מוסרי, סיווג משפטי והצדקה לאלימות או לדיכוי. היא גם, וזה מכריע, נשק פוליטי, המופעל באופן סלקטיבי ולעיתים קרובות באופן לא עקבי. למרות עשרות הסכמים והגדרות בינלאומיים, עדיין לא קיים תקן משפטי מקובל אוניברסלית למהו טרור — לא משום שהמושג חמקמק מטבעו, אלא משום שהתווית עצמה מעוצבת על ידי כוח.

בלב חוסר העקביות הזה עומד תקן כפול מסוכן: מעשיהם של גורמים לא-מדינתיים מגונים בקלות כטרור, בעוד מעשים זהים מבחינה פונקציונלית שבוצעו על ידי מדינות מוכרות מטוהרים תחת מונחים כמו “מבצע צבאי”, “תגמול” או “נזק אגבי”. זה אינו רק עניין סמנטי — הוא משפיע עמוקות על מי נחשב לגיטימי, על אלימותו של מי מתקבלת ועל סבלו של מי מוכר.

המאבק הפלסטיני מציע איור ברור ומתמשך של תקן כפול זה. כאשר פלסטינים משתמשים באלימות — בין אם כדי להתנגד לכיבוש, להשיב אדמות או למחות על הדרה שיטתית — היא כמעט תמיד מסומנת כ”טרור” על ידי המעצמות הדומיננטיות. כאשר כוחות ישראליים מפעילים כוח לא פרופורציונלי, מפציצים מחנות פליטים, מחסלים מנהיגים בחו”ל או מאפשרים פוגרומים של מתנחלים, התגובה בדרך כלל מנוסחת בשפת הביטחון הלאומי, לא בטרור.

מאמר זה טוען כי החלת תווית הטרור אינה משפטית בעיקרה, אלא פוליטית. היא משקפת את האינטרסים והאהדות של מדינות חזקות, ולא את החלתן העקבית של נורמות משפטיות. יתרה מכך, היא מציעה כי הדרישה הפלסטינית ליחס שווה תחת המשפט הבינלאומי משקפת את המאבק היסודי של עידן הנאורות: הדחייה של פריבילגיה שרירותית וההתעקשות שהחוק חייב לחול באופן שווה על הכול — יחידים, עמים ומדינות כאחד.

החלטת העצרת הכללית של האו”ם 49/60 וההגדרה המשפטית של טרור

החלטת העצרת הכללית של האו”ם 49/60 שאומצה ב-1994 ביקשה להגדיר טרור באופן אוניברסלי. ההצהרה המצורפת על אמצעים לחיסול הטרור הבינלאומי מגנה:

“מעשים פליליים, לרבות נגד אזרחים, שבוצעו בכוונה לגרום למוות או לפגיעה גופנית חמורה, או לקיחת בני ערובה, במטרה לעורר מצב של אימה בציבור הרחב או בקבוצת אנשים או אנשים ספציפיים, להפחיד אוכלוסייה או לכפות על ממשלה או ארגון בינלאומי לעשות או להימנע מלעשות מעשה כלשהו.”

מכריע מכך, ההחלטה אינה מבחינה בין גורמים מדינתיים ולא-מדינתיים בהגדרתה. הקריטריונים ברורים: אלימות מכוונת נגד אזרחים שנועדה להפחיד, לכפות או להביא לתוצאות פוליטיות מהווה טרור. בעיקרון, זה יכול לחול על כל גורם — מדינתי או אחר.

בפועל, עם זאת, ההחלטה כמעט מעולם לא הוחלה על פעולות מדינתיות, גם כאשר הן עומדות בהגדרה במדויק. הסיבה אינה עמימות משפטית. הסיבה היא הסתייגות פוליטית מלנקוב בשם ולבייש מדינות חזקות או בעלות בריתן. כאשר גורמים לא-מדינתיים עוסקים בהתנהגות כזו, התווית “טרור” היא מיידית וללא פשרות. כאשר מדינות עושות זאת — במיוחד מדינות מוכרות, דומיננטיות צבאית או בעלות ברית גיאופוליטיות — התווית נעדרת באופן בולט.

מדינה מול לא-מדינה: תקן כפול בהחלה

מבצעים רבים שבוצעו על ידי כוחות מדינת ישראל — מההגנה והאצ”ל טרום המדינה ועד צה”ל והמוסד המודרניים — כללו מיקוד אזרחים, שימוש בענישה קולקטיבית והתנקשויות בחו”ל. תחת הקריטריונים המחמירים של החלטת העצרת הכללית 49/60, רבים ממעשים אלה עונים להגדרת הטרור:

• טבח קיביה (1953): 69 אזרחים פלסטינים נהרגו, רובם נשים וילדים, כחלק מפשיטה עונשית כדי “להרתיע חדירות”.
• המערכות בעזה (2008, 2014, 2021, 2023–25): אלפי אזרחים נהרגו, בתי ספר ומתקני רפואה של האו”ם הופצצו, מצור על מזון ומים הוטל — לעיתים קרובות מוצדק כמאבק בטרור, למרות שהשפעתם אינה ניתנת להבחנה ממעשים שנועדו להפחיד אוכלוסייה שלמה.
• התנקשויות “זעם האל” (שנות ה-70): פצצות במכוניות ודואר ששימשו להרוג חשודים — ובמקרים מסוימים אזרחים — ברחבי אירופה והמזרח התיכון.
• האפשרה לאלימות מתנחלים: מפוגרומים בעיירות כמו חווארה ועד התקפות שיטתיות על חקלאים וילדים פלסטינים, אלימות מתנחלים זוכה באופן קבוע להגנה צבאית או לאדישות, ובכך מאושרת למעשה כזרוע של מדיניות המדינה.

אף אחד ממעשים אלה אינו מתואר אי פעם כ”טרור” על ידי הקהילה הבינלאומית — אפילו לא על ידי האו”ם עצמו. השפה המשמשת היא של “תגמול”, “ביטחון” או “צורך צבאי”. לכל היותר, מעשים כאלה מסווגים כהפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שמטופלים כפשעי מלחמה או הפרות של עקרון הפרופורציה — לא כטרור.

אלימות פלסטינית ואוניברסליות התווית

לעומת זאת, אלימות פלסטינית — אפילו כאשר מכוונת למטרות צבאיות או מנוסחת כהתנגדות — מסומנת באופן אוניברסלי כטרור. מפיגועי התאבדות במהלך האינתיפאדה השנייה ועד ירי רקטות מעזה, התווית היא מיידית ומוחלטת. אפילו התנגדות לא אלימה של פלסטינים — כמו תנועת החרם, משיכת השקעות והסנקציות (BDS) — לפעמים מופללת או משווה ל”תמיכה בטרור” על ידי מדינות מסוימות.

חוסר הסימטריה ברור: פלסטינים נשפטים על פי תוצאותיהם, ללא קשר להקשר. ישראל נשפטת על פי כוונותיה, ללא קשר לתוצאות.

תפקיד ההכרה, האהדה והכוח

חוסר ההתאמה הזה נובע מעובדה פוליטית יסודית: תווית הטרור אינה מוחלת על ידי גופים משפטיים בבידוד, אלא על ידי מדינות חזקות, מוסדות תקשורת וארגונים בינלאומיים המושפעים מבריתות אסטרטגיות ואהדות פוליטיות.

• הכרה מדינתית מקנה לגיטימציה. ישראל, כמדינה מוכרת, נתפסת כבעלת הזכות הריבונית להפעיל כוח. פלסטינים, חסרי הכרה מלאה ומדיניות, נתפסים כגורמים לא לגיטימיים — אפילו כאשר הם מפעילים זכויות תחת המשפט הבינלאומי (למשל, הזכות להתנגד לכיבוש תחת החלטת האו”ם 37/43).
• אהדה פוליטית חשובה. במערב, ישראל נתפסת כדמוקרטיה, בעלת ברית אזורית, חומה נגד קיצוניות. הדבר יוצר חזקת תום לב מובלעת. פלסטינים מזוהים עם איסלאמיזם, אוטוריטריות או טרור — ויוצרים חזקת כוונה רעה. אהדות אלה מעצבות לא רק את מסגור התקשורת, אלא גם את השפה המשפטית והדיפלומטית.
• כוח מגן מפני שיפוט. מדינות בעלות זכות וטו באו”ם, בריתות צבאיות חזקות (למשל, עם ארה”ב) או השפעה כלכלית כמעט לעולם אינן כפופות לתביעה בינלאומית או לתיוג. זו הסיבה שטרור, כמו פשעי מלחמה, לעיתים קרובות מענש רק כאשר מבוצע על ידי החלשים.

המאבק הפלסטיני ואידיאל הנאורות

בלבו של ליבו, הדרישה הפלסטינית אינה רק לאדמה, ריבונות או הכרה — זו דרישה להחלה שווה של החוק. זו דרישה שאותם עקרונות המוחלים על אחרים יוחלו גם עליהם — בין אם בזכות להתנגדות, בזכות לחיים או בזכות לצדק.

במובן זה, המאבק הפלסטיני משקף את המאבקים היסודיים של הנאורות. בדיוק כפי שהוגים מהמאה ה-18 דחו את זכות האל של מלכים — הרעיון ששליטים מסוימים עומדים מעל החוק מכוח לידה או תואר — הפלסטינים כיום דוחים את חסינותן של מדינות מפני אחריות משפטית.

הוגי הנאורות כמו רוסו, מונטסקייה וקאנט טענו כי החוק חייב לחול על כולם באופן שווה, אחרת הוא אינו חוק אלא עריצות. הם טענו כי הריבונות נתונה לעם, לא לשליטים התובעים אותה בכוח. הפלסטינים, גם הם, טוענים כי מדיניות אינה צריכה לקבוע מי מואנש, מי מופלל או סבלו של מי חשוב.

לתייג הפצצה אחת כטרור והשנייה כביטחון — למרות אמצעים ומטרות זהים — זה להחזיר את הלוגיקה של האריסטוקרטיה: שחלק מהחיים קדושים ואחרים ניתנים להקרבה. שחלק מהאנשים יש זכות להתנגד ואחרים רק זכות לסבול.

הדרישה לחוק עקבי — בין אם בהחלת אמנות ז’נבה, תביעה על פשעי מלחמה או הגדרת טרור — היא דרישה לא רק לצדק, אלא למודרניות עצמה.

מסקנה: לקראת תקן אוניברסלי

אם טרור עתיד להיות יותר מעלבון פוליטי — אם הוא עתיד להיות קטגוריה משפטית בעלת משמעות — אז הוא חייב להיות מוחל באופן עקבי. המשמעות היא:

• הכרה בכך שגורמים מדינתיים יכולים לבצע טרור, בדיוק כפי שגורמים לא-מדינתיים יכולים.
• הכרה בכך שמיקוד אזרחים להשגת מטרות פוליטיות הוא טרור, ללא קשר לדגל, דת או ערך אסטרטגי של הגורם.
• החלת הגדרות משפטיות כמו החלטת העצרת הכללית 49/60 על מעשים, לא על גורמים.

אי-עשיית כן לא רק ממשיכה את העוול — היא מערערת את הרעיון עצמו של המשפט הבינלאומי. היא אומרת לעולם שהחוק אינו אוניברסלי, אלא נשק של החזקים. היא אומרת למדוכאים שהפשע היחיד שלהם הוא חולשה.

הקריאה הפלסטינית לזכויות שוות, הגנה שווה ושיפוט שווה תחת החוק אינה דרישה קיצונית — זו מהותה של הנאורות, ומבחן לכל ציביליזציה הטוענת לכבדה.

נספח: אירועים העונים על ההגדרה המילולית המחמירה של טרור תחת החלטת העצרת הכללית 49/60

מוחלים ללא הפטור המקובל לגורמים מדינתיים או הנתמכים על ידי המדינה.

א. טבחים (הריגה המונית מכוונת של אזרחים כדי להפחיד ולכפות בריחה או כניעה)

ב. התנקשויות ממוקדות / הוצאות להורג מחוץ לחוק עם כוונת טרור

ג. אלימות מתנחלים (גורמים לא-מדינתיים עם חסינות מדינתית תכופה)

32 האירועים הללו (18 טבחים, 4 התנקשויות, 20 התקפות מתנחלים) עונים באופן חד-משמעי על כל רכיב בהחלטת העצרת הכללית 49/60 כאשר ההגדרה מוחלת מילולית וללא הפטור הפוליטי הנהוג לגורמים מדינתיים או מוגנים על ידי המדינה. הם גרמו יחד לאלפי הרוגים אזרחיים ונועדו — כפי שהודו מבצעים, מפקדים או חקירות ישראליות מאוחרות — לעורר אימה, להפחיד אוכלוסיות או לכפות תוצאות פוליטיות/טריטוריאליות.