https://fremont.hostmaster.org/articles/water_as_weapon/he.html
מים, הצורך הבסיסי ביותר לחיים, שימשו כנשק לאורך ההיסטוריה – כדי לרעיב, לחלות, לעקור ולהשמיד אוכלוסיות אזרחיות. המשפט הבינלאומי, שפותח במשך מאות שנים של מלחמות והתבוננות, אסר במפורש על הרעלת מקורות מים, הרסם או מניעת גישה אליהם. עם זאת, בעידן המודרני, אנו מוצאים מדינה – ישראל – שהפרה שוב ושוב את הנורמות הללו, הן מבחינה היסטורית והן באופן שיטתי, בקולוניזציה ובכיבוש של אדמות פלסטיניות. ממלחמה ביולוגית ב-1948 ועד חבלה בתשתיות בגדה המערבית וטקטיקות מצור בעזה, השימוש במים כנשק נותר מאפיין קבוע של המדיניות הציונית.
מאמר זה עוקב אחר ההיסטוריה של הפיכת המים לנשק, איסורם במסגרת המשפט הבינלאומי, והתפתחות הטקטיקות הישראליות מהרעלה ישירה לשליטה מבנית. הוא גם בוחן כיצד כישלון תוכניות הנקמה היהודיות המוקדמות באירופה שלאחר המלחמה סייע לנתב מחדש את האלימות – שהגיעה לשיאה בהתקפה הממושכת והמתמשכת על החיים הפלסטיניים דרך שליטה והרס של מים.
הרעלת מקורות מים מכוונת נחשבה זה מכבר כמעשה מלחמה מחריד. דוגמאות עתיקות וימי-ביניימיות רבות, מצבאות שמטילים מצור ומזהמים בארות בגופות ועד שימוש ברעלים טבעיים. עם התפתחות חוקי המלחמה, מעשים כאלה הפכו לבלתי נסבלים מבחינה משפטית ומוסרית.
עד המאה ה-20, מעשים אלה הפכו למשפט בינלאומי מקובל, המחייב את כל המדינות והגורמים. עם זאת, נורמות אלה הופרו במהירות במהלך הקמת המדינה הציונית בפלסטין.
בשנת 1948, במהלך הנכבה (גירושם בכפייה של למעלה מ-750,000 פלסטינים), מיליציות ישראליות ויחידות מדעיות ביצעו מבצעי מלחמה ביולוגית מכוונים נגד אזרחים פלסטינים. אחת הדוגמאות הברורות ביותר לכך הייתה הרעלת אספקת המים עם חיידקי טיפוס:
מבצעים אלה הפרו מספר הוראות של תקנות האג, שהיו בתוקף באותה תקופה, והשתלבו בתורת תוכנית ד’ – אסטרטגיה רחבה יותר לדילול האוכלוסייה והרתעה.
בשנת 1945, קבוצת נקם – רשת של ניצולי שואה שהתחייבו לנקמה – תכננה להרעיל את אספקת המים בערים גרמניות כמו נירנברג ומינכן. הם חדרו למערכות מים עירוניות והשיגו מפות גישה, מתוך כוונה להרוג מיליונים באמצעות ארסן. אך התוכנית נכשלה כאשר הרשויות הבריטיות יירטו את מנהיגם והרעל הושלך לים.
כאשר לא יכלו להגיע או להעניש את הגרמנים – מרוחקים גיאוגרפית ומוגנים פוליטית – זעמם של הקבוצה לא התפוגג. הוא הופנה מחדש. מטרה הרבה יותר נגישה וחסרת הגנה הייתה בקרבת מקום: העם הפלסטיני. אלה היו אותם אנשים שבמקרים רבים, במהלך השואה והשנים שקדמו לה, הציעו מקלט ליהודים כאשר אף מדינה מערבית – כולל ארצות הברית ובריטניה – לא קיבלה אותם, כפי שממחישה ועידת אוויאן ב-1938.
רק שלוש שנים לאחר מכן, כוחות ציוניים הרעילו בארות פלסטיניות – לא כנקמה על השואה, אלא ככלי לקולוניזציה וגירוש. כדי להצדיק זאת, הם בנו שקר: שהפלסטינים, ולא הגרמנים, היו אחראים לשואה.
הגרסה החוזרת ביותר של השקר הזה טוענת כי המופתי הגדול של ירושלים, חאג’ אמין אל-חוסייני, “הסית” או תכנן יחד את השואה עם היטלר. טענה זו מתמוטטת תחת בדיקה של ציר הזמן ההיסטורי, אך נותרת עמוד תווך של התעמולה הישראלית. גם כיום, חשבונות הסברה ופוליטיקאים ישראלים ממשיכים לחזור על עיוות זה, ומכנים את תומכי פלסטין “איסלמו-נאצים” או “פלינאצים” – היפוך נרטיבי שנועד למחוק את אשמת גרמניה ולהצדיק את האלימות הציונית נגד הפלסטינים.
בעוד שהתקפות ביולוגיות פסקו, הפיכת המים לנשק נמשכה בצורות ערמומיות יותר – במיוחד בגדה המערבית, שם משטר הכיבוש הישראלי תכנן מערכת מורכבת של מניעה מבנית:
אלימות המתנחלים הזו מאופשרת על ידי מדיניות המדינה, במיוחד אלה המושרשות בצו צבאי 158 (1967), שדורש מהפלסטינים לקבל אישורים לכל התקנת מים חדשה, כולל איסוף מי גשמים. אישורים כמעט לעולם אינם ניתנים.
חברת המים הלאומית של ישראל, מקורות, מפקחת על מערכת שבה:
בינתיים, הפלסטינים בגדה המערבית מקבלים כ20–50 ליטר ליום, הרבה מתחת למינימום של ארגון הבריאות העולמי של 100 ליטר. ההתנחלויות נהנות מחוות מושקות ובריכות שחייה. זו אינה מחסור – זו עליונות.
באזור C, שאיבת יתר של ישראל מאקוויפר ההר גרמה לייבוש או מליחות של בארות פלסטיניות. במקומות כמו ברדלה ואל-אוג’ה, החקלאות קורסת. האדמה עצמה נרצחת. זהו אקוציד.
אפילו השמיים אינם חופשיים. תחת צו צבאי 158, איסוף מי גשמים הופך לפלילי. מאגרים שנבנו ללא אישור:
פרקטיקות אלה מפרות את אמנת ז’נבה הרביעית, תקנות האג (1907) ואת זכות האדם למים תחת האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. הישראלים צורכים לפחות פי ארבעה יותר מים מהפלסטינים.
בעזה, המים הפכו לא רק לסחורה – אלא לנשק של מצור. מאז 2007, ישראל חסמה או הפציצה תשתיות קריטיות:
נכון לשנת 2025:
כאשר תמונות של ילדים פלסטינים רזים מופצות ברשת, חשבונות הסברה ישראליים דוחים אותם כקורבנות של “מחלות גנטיות”. אותה טענה הועלתה פעם על ידי הנאצים לגבי קורבנות כמו אנה פרנק, שלא מתה בתא גזים, אלא מטיפוס, מחלה המועברת במים בברגן-בלסן. ההדים מצמררים.
מים תמיד היו נשק. אך בפרויקט הציוני, הם הפכו לדוקטרינה – אמצעי להסרה, ענישה ושליטה. מ-1948 ועד היום, בארות הורעלו, אקוויפרים נבזזו וצמא הופלל. בעזה, ילדים מתים מחוסר במים נקיים. בגדה המערבית, קהילות שלמות נאלצות לנטוש את אדמותיהן.
ובכל זאת, גם כאשר מימיהם נגנבים או מושמדים, הפלסטינים מואשמים – לא רק בהתנגדותם, אלא בפשעים של אחרים. עם שעזר להציל פליטים יהודים מהשואה הפך לשעיר לעזאזל שלה – לא בגלל מה שהם עשו, אלא משום שהיו קרובים.
להפוך את המים לנשק זה ללנהל מלחמה נגד החיים עצמם. ולהעביר את האשמה על רצח עם לקורבנות הניצולים זה להרעיל את האמת. אם אמור להיות שלום, תחילה חייב להיות צדק. והצדק מתחיל בחשיפת הנשק, מתן שם לפשע והחזרת המים – הפיזיים והמוסריים – לאלה שמהם הם נגנבו.